<h1>פירוש רשב"ם על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ס:</h2>
דאיפקעה לאורכה. חציה אחד הולך לכאן וחציה אחר הולך לכאן. וכשהוא מחבק החצאין טפח מטפח יין של חציה ליין של חציה. ונהי דהנאה לא מיתסר, דאינו מתכוין ליגע, וכשנפל [לבור] ועלה הוא [ד]אסור בשתיה ומותר בהנאה. אבל כשהיא נפקעה (לרווחה) [לרחבה] בעוגל שלה אין היין מתפרד אילך ואילך, אלא (בכחו) במקומו עומד ויוצא דרך הסדק. וכי קא מחבר ליה, מעשה לבינתא קא עביד, שמכביד עליה.
טופח להטפיח. שאם טופח בידיו על היין ידבק בידו מן היין כל כך שאם יחזור ויגע בדבר אחר בידיו יראה בו רושם יין שבידיו. בעי הדחה ובעי ניגוב. דכיון דיש שם יין כל כך ונסכיה גוי, (ש)צריך ניגוב כדי שיפלוט הגת מה שבלע מיין נסך. בהדחה בעלמא סגי ליה. דלא בלע גת מיין נסך כלל. ומיהו (ביין) [אנן] לא עבדינן ניגוב בגתות של גוים, אלא הדחה בעלמא. וסמכינן אראיות שבפרק אחרון [ע"ד ע"ב], דלא בעי ניגוב. (כ"ש) [כך שמעתי]. ואם [אין] לו מלוה מותר, כגון בעיר שישראל וגוים דרים בתוכה, כדמוכח במתני' לקמן [ס"א ע"ב]. מדדו בקנה. דוקא בקנה, אבל ביד או ברגל אסור בהנאה. דלא כר' נתן ובר פלוגתיה [נ"ז ע"א]. אלא כברייתא דאגרדמים [נ"ח ע"א], גוי שאינו נוגע אלא בפיו לשתות, ואסרינן ליה בהנאה. ודוקא נמי מדדו בקנה, אבל נוגע בקנה לשם נגיעה ולא לשם מדידה אסור בהנאה. כמגע על ידי דבר אחר דלעיל [נ"ז ע"א] בשמעתין בעובדא דבי רב, דשרא רב לזבוניה לגוי משום [ד]שלא בכונה הוה. אבל בכונה הכי נמי דאסור.
מטפח על פי החבית מרותחת. ואינו נוגע ביין, כי אם ברתיחה העולה, [ד]מתוך שמטפח עליה ונוגעת ביין, כמשכשך [במקל] דמי. נטל את החבית וכו'. הוא הדין לא כן, אלא מעשה כך. בחמתו. בכעסו, והוא הדין שלא בכעס דשרי, כדמפרש. ינוחו לו וכו' כשהוא אוסר וכו'. לאו משום דשמעיניה דאסר בהנאה ורבנן שרו. אלא כלומר, לית ליה איסור ביין לחצאין. זב מטמא בין במתכוין בין שלא במתכוין.
<h2>דף סא.</h2>
הפתוח. [בבית] שהוא פתוח [לר"ה] יומם ולילה. פסיק רישיה. דדקלא, ואינו עושה פירות. וסליק לעיוני בתרה. לראות מרחוק. בחצירו של גוי. שאינה פתוחה לרשות הרבים. אע"פ שאין מפתח וחותם בידו.
<h2>דף סא:</h2>
בחצר אחרת. אם ישראל בחצר אחרת, מותר והוא שמפתח או חותם בידו. הואיל ואינה פתוחה לר"ה. (דכיון) [וכיון] דיינו של ישראל הוא, ושכר הבית או לקחו, סגי ליה בחותם אחד. כן נראה לרבי. [המטהר] יינו של גוי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח או חותם בידו. והוא הדין לחותם [בידו] ואע"ג דאין ישראל דר באותה חצר מותר (נ"ר [מ"ר]). (לקיצין). והא א"ל ר' יוחנן לתנא וכו'. הכא ודאי ר' יוחנן מסברא קאמר ליה תני הכי. דקסבר דליכא דמחמיר כולי האי, דבעי מפתח או חותם היכא דישראל דר באותה [חצר]. ואי רבנן (האך) [אהך] דקתני ותירצה ר' יוחנן הוו קיימי, ואמר לעולם אסור עד שיהא יושב ומשמר אע"ג דישראל דר באותה חצר, אמאי קאמר ליה ר' יוחנן לתנא תני אע"פ שאין מפתח [וחותם] בידו. הא איכא חכמים דמחמרי טפי, דאפילו ישראל דר באותה חצר אין לו תקנה במפתח או חותם (אפילו היכא דישראל דר באותה). אלא ודאי, מדקאמר ליה תני וכו', קים ליה לר' יוחנן דמילתייהו דחכמים לאו אההיא קאי, וליכא דמחמיר כולי האי. מפי רבי. שאינו בא לקיצין. וכל שעתא מירתת גוי השתא אתי ולא נגע. כרכא. מגדל, והושיבו שם החבית. חמרא שרי. אפילו חביות פתוחות.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר. האומר לפועל, בשנת השמיטה. שכרו אסור(ין). שאין זה שכר, אלא מכירה שמוכרו לו בדינר. ואיסורא נמי עביד, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, ואיהו מזבין ליה [ה]אי ירק בדינר. שעושין מלאכה בפירות שביעית. מביאין אותו מן השדה או ממקום למקום לסחורה. אלא (לקדוש שאין) [דקדוש שכרו] בקדושת שביעית. דקנסינהו. ומי קדוש וכו'.
<h2>דף סב:</h2>
רבא אמר וכו'. היינו דר' יוחנן. מי לא תניא אחד אבן וכו'. ונפקא לן [סנהדרין מ"ו ע"ב] מכי קבר תקברנו. (אלא) [אלמא] אשמועינן קרא דאיסור הנאה בקבורה, ולא חיישינן לתקלה. ה"ג הכא לא מוכחא מילתא אימר אינש גנב ואייתי קבר. הביאו וקברן לכאן, כדי להעלימו מן העין. דבי ר' ינאי. אנשי ביתו לאחר [מותו].
<h2>דף סג.</h2>
הא איתיה בעיניה. וחייל עליה איסור אתנן, ואין בה קדושה (כלום) [כלל]. הקריבתו פשיט[א] ליה. ובמאי דפשיטא ליה מתרץ לברייתא. עיקר שכר אתנן שאסרה תורה, כגון דיהיב לה בשעת ביאה (ודכי יהב לה) או כל זמן שעסוקים באותו ענין. מפי רבי. והא מחסרא משיכה. לא עשתה בו [משיכה] בשעת ביאה. וכי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן [הוא]. בזונה גויה. ובת איתויי קרבן היא, דאמר מר [חולין י"ג ע"ב] איש איש לרבות את הגוים שנודרים [נדרים] ונדבות כישראל. אי נמי כגון שנתנתו או שמסרתו לישראל, ואתנן אינו יוצא מידי איסורו לעולם. דלא קניא במשיכה. כלומר אין קנייתה על ידי משיכה, אלא במתן מעות דלא במשיכה. הילכ' זונה גויה כי בא עליה והתנה עמה טלה זה בהכי, קניא ליה ואע"ג דלא משכח. ולכי יהיב לה לאחר זמן, אתנן הוא ואסור. אבל זונה ישראלית לא קניא בביאה אלא במשיכה. דאין ישראל קונה בנתינת מעות אלא במשיכה.
<h2>דף סג:</h2>
אלמא כי פרע. לאחר זמן שאכלן. דמי איסורא פרע. והרי הוא כמאכילו איסור, [כלומר] כאילו קנאו הוא בעצמו והאכיל להן. הכא. דאמר יאות הן עבדין, דכיון דליתה לשביעית בשעת פריעה, לאו דמי שביעית פרע, אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב. מדין ערב. שאמר אדם לחבירו הלוה מנה לפלוני, ואם לא ישלמנו לך אני אפרענו לך. ואשכחן דמחייב ערב, דכתיב [בראשית מ"ג] אנכי אערבנו מידי תבקשנו, בשלהי נזיקין [ב"ב קע"ג ע"ב]. כיון דלא מיחד שיעבודיה לא מיתסר. מכאן לפורע חמץ אחר הפסח למי שהלוהו לפני הפסח [שמותר]. ה"ג בספרים יתיב רב נחמן ועולא ואבימי (רב) [בר] פפי ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו יתבי וקמיבעיא להו וכו' שכרו לשבור ביין נסך מהו מי אמרינן וכו' אמר להו רב נחמן ישבר ותבא לו ברכה לימא מסייע ליה וכו'. כל היכא דתנ' ויתיב פלוני גבייהו, היינו משום דאיצטריך לן ההוא פלוני לפרוקי או לאותיבי בההיא מילתא, לכך הוזכר לבדו לומר הוא בעל הקורה. וכאן לא הוצרך כלל, דקאמר ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו, ולא איירי איהו בכולה שמעתין. [ויש] אומרי' מתוך שהוצרך לנו בנערה שנתפתתה [כתובות נ"ג ע"א] דיתבי הני אמוראי גופייהו (אהדדי) [בהדי הדדי] ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו א"ל זיל קבר או הב לה כתובה א"ל ר' חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכו'. ובחדא מתיבתא נאמרו הנך שמועתא [דהכא] ודהתם ביום אחד, לכך הוזכר שמו דר' חייא [בר אמי] לחודיה, שנצרך לאחד מן השמועות, ואגב אורחיה הזכיר שמו לעצמו בכולהו אף באותן שלא דבר בהן. ובעלי הגמרא חלקום וקבעום כל אחת במקומן, הני דיין נסך, ודמי ע"ז, וגר תושב אם מבטל לע"ז במסכת עבודה זרה, וההיא דכתובה בכתובות. מי אמרינן כיון שרוצה בקיומו אסור. דקנסינן ליה. כי אגרא דיין נסך דאיסורא הוא שיהא רוצה בקיומו. כדאמרינן באין מעמידין [ל"ב ע"א] גבי חרס הדרייני דאסרו לסמוך בהן כרעי המטה. וכדמוכח בכולה שמעתין. ומסקנא דכל רוצה בקיומו, אפילו שלא יגנבו ולא יאבדו, אפילו שלא ניצטדו זיקי שיש בתוכן יין נסך, שפיר דמי, אע"ג דרוצה בקיומו. [אין] עודרין [עודר] תולדה דזורע הוא, דמהני לגדל כלאים. עם הנכרי בכלאים. בארץ ישראל, דכתיב שדך לא תזרע כלאים. ואמרינן בפרק קמא דקידושין [ל"ט ע"א] דהאי שדך למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. דכלאי זרעים בחוצה לארץ לאו דאורייתא. והלכתא אין עודרין עם הנכרי בכלאים של נכרי, ואע"פ שאין השדה של ישראל אלא של נכרי, דהאי דכתיב שדך, לאו למעוטי דנכרי, אלא למעוטי דחוצה לארץ. מפי רבי.
<h2>דף סד.</h2>
אבל עוקרין עמו. אם היה הנכרי עוקר ירקות (עמו) הערוגה של כלאים, כדי להקלישן ולהרויח להנשארים שיגדלו יפה, עוקר ישראל עמו. שאע"פ שעוסק בקיומן, ולהשביחן עושה, כיון דממעט תיפלה שפיר דמי. דאע"פ שכלאי זרעים הן ומותרין באכילה, שהרי לא נאסרו אלא כלאי הכרם, דכתיב בהו פן תקדש המלאה פן תוקד אש, דמיתסרא אפילו בהנאה, והנך אין בהם אלא מלקות דזריעה. אפילו הכי תיפלה נינהו, שהרי הקפיד קרא ואסרם בזריעה. ואע"ג דנכרי לא מיפקד אזריעת כלאים, ממעט תיפלה הוי האי ישראל ושפיר דמי. מפי רבי. סברוה הא נמי ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. כזורע. וזהו קיום חפירה ועקירה. ואע"ג דאסור לעקור, משום מקיים. כיון דאיכא מיעוט תיפלה שפיר דמי. גבי יין נסך דמי, אע"ג דרוצה בקיומו, כיון דאיכא מיעוט תיפלה שפיר דמי. המנכש והמחפה בכלאים. אע"ג דאינו זורע, כיון דעוסק בקיומן לוקה. ר"ע אומר אף המקיים. במועד קטן [ב' ע"ב] איכא מאן דמפרש, דכולה ר"ע היא, וה"ק שר"ע אומר אף המקיים. הא מני רבנן היא. דפליגי עליה דר"ע ואמרי אין מקיים לוקה, אלא זורע בלבד. הלכ' עוקר שרי. אבל יין נסך דאיכא למיקנס משום רוצה בקיומו קנסינן.
